תביעת דיבה – כל מה שחשוב לדעת!

מי זכאי להגיש תביעת דיבה ומתי התביעה תדחה על הסף?

סעיף 7 לעיל קובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחת בת פיצוי. העוולה מורכבת משני יסודות מצטברים:
"פרסום": סעיף 2 קובע כי "פרסום" יכול להיות בעל-פה, בכתב, בדפוס, בציור, בתנועה ובכל אמצעי אחר. בהליך אזרחי החוק מבחין בין פרסום שאינו בכתב – שאז יש להוכיח שהפרסום הגיע בפועל לאדם אחד נוסף חוץ מהנפגע – לבין פרסום בכתב, לגביו מספיק לשכנע כי הוא עשוי להגיע לאדם נוסף. יסוד הפרסום הוא יסוד עובדתי באופיו, שמחייב הוכחה בראיות קבילות במשפט.

"לשון הרע": סעיף 1 מגדיר "לשון הרע" כך שיכיל כל ביטוי שמכיל פוטנציאל לפגוע בשמו הטוב של אדם. וזאת, על דרך קביעה לפיה די בכך שפרסום "עלול" להשפיל, לבזות, לפגוע במשרה או במשלח ידו, או לחטוא בייחוס תכונות ומעשים משפילים, כדי להיכנס להגדרת "לשון הרע" (שהיא אגב, מקבילה לחלוטין להגדרת "דיבה"; מילה שאין לה כל זכר בחוק הישראלי הפוזיטיבי). להרחבה קראו את המאמר בנושא לשון הרע.

חשוב לציין כי סעיף 13 לחוק מפרט מצבים שמכונים "פרסומים מותרים"; אלו הם מצבים שבהם לא ניתן להגיש תביעה מלכתחילה (ודין תביעה שהוגשה סילוק על הסף). לכן יש לוודא, יחד עם בחינת עילת התביעה, שהפרסום אינו נופל לגדר הפרסומים המותרים. הרשימה בסעיף 13 כוללת פרסומים על בעלי תפקידים ומטעמם, מוסדות רשמיים (למשל מבקר המדינה), צדדים מעורבים בהליך משפטי ועוד.

לאיזה בית משפט נכון להגיש תביעת דיבה?

כדי לדעת לאיזה בית משפט להגיש את התביעה יש לבחון, בתור התחלה, למי מבתי המשפט סמכות לדון בה. ישנם שני סוגים של סמכויות שצריך לבחון; סמכות עניינית וסמכות מקומית:
סמכות עניינית: סמכות לבית המשפט לדון בתביעה בהתאם לסכומה ולסוג היחסים בין הצדדים. ככלל (בלי לעסוק בבתי המשפט לתביעות קטנות) עד סך 2.5 מיליון ₪, מוסמך בית משפט השלום; ובסכומים גבוהים יותר, בית המשפט המחוזי. כאשר יש קשר בין עילת התביעה ליחסי עובד-מעסיק, מוסמך בית הדין האזורי לעבודה. כאשר התביעה היא בין בני משפחה ועילת התביעה נובעת מהקשר המשפחתי, מוסמך בית המשפט לענייני משפחה. אלו הן דוגמאות מרכזיות. אך כמובן שישנם חריגים וישנם תנאים נוספים לבחינת הסמכות העניינית.

סמכות מקומית: סמכות לבית המשפט לדון בתביעה בהתאם למחוז השיפוט הגיאוגרפי המתאים. כללי הסמכות המקומית רבים ורחבים (אם כי לפי הפסיקה, אינם מאוד משמעותיים במדינתנו הקטנה). ככלל, בהליכים אזרחיים הסמכות המקומית "הולכת" אחרי הנתבע (לפי מקום מגוריו או עסקו). בנוסף, בדיני הנזיקין גם מקום ביצוע העוולה יכול להקנות סמכות מקומית. ולענייננו, לציין כי כשמדובר בפרסומים באינטרנט, מוסמכים לדון בתביעה (מבחינה מקומית) בתי-המשפט המצויים במחוזות השיפוט בהם מתגוררים או עוסקים הן התובע והן הנתבע.

תביעת דיבה – ההליך בבית המשפט:

ההליך המשפטי מתחיל בהגשת כתב תביעה. לאחר הגשת כתב התביעה, על הנתבע להגיש כתב הגנה (להרחבה בנושא קראו על – הגנה מפני תביעת לשון הרע), ולתובע נתונה רשות (במרבית המקרים) להגיש כתב תשובה. ככל הליך, גם בתביעת דיבה עורכי-הדין מנהלים ביניהם "הליכים מקדמיים" (הליכי גילוי מסמכים ושאלונים), מגיעים לדיוני קדם-משפט (לפי החלטת בית המשפט), מגישים ראיות (בדרך שיקבע בית המשפט), מנהלים דיוני הוכחות – מגישים ראיות וחוקרים עדים, מסכמים טענות וממתינים לפסק דין.

עם זאת, ההליך, פרוצדוראלית ומהותית, שונה במעט מהליכים אזרחיים רגילים. מספר סוגיות מעניינות שחשוב לשים אליהן את הלב:
מערך נטלי ההוכחה, השכנוע והבאת הראיות: לא נרחיב, אך רק נציין כי ככלל במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"; או בעברית פשוטה, על התובע להוכיח את תביעתו ובתוך-כך להגיש ראיות ראשון, ולנתבע הזכות לאמור את המילה האחרונה. תביעת דיבה "קלאסית" בגין פרסום בכתב, יכולה (ולעיתים צריכה) להתנהל אחרת, ובמקרים המתאימים הנתבע יחל בהבאת הראיות. שכן הנתבע נושא בנטל להוכיח ולשכנע שנתונה לו הגנה. כך, אם הנתבע אינו מתכחש לעצם הפצת הפרסום, ניתן להפנות להלכת בית-המשפט העליון ולבקש להפוך את סדר הבאת הראיות.

פיצול הדיון בין שאלת האחריות לבין שאלת גובה הפיצוי:

באופן חריג לדיני הנזיקין, הכלל בתביעות דיבה היא לפצל את הדיון, וכך למעשה, לנהל "הליך ראשון" בשאלה האם מדובר בפרסומי לשון הרע (כולל שאלת ההגנות), ו"הליך שני" (אם ה"הליך הראשון" מסתיים לטובת התובע) בשאלת סכום הפיצוי הראוי והנכון. חשוב לציין שלפי ההלכה הפסוקה, יש קשר ישיר וחשוב בין שאלת פיצול הדיון לבין שאלת היפוך סדר הבאת הראיות.

הנזק אינו חלק מיסודות העילה: וזה חריג נוסף לנהוג בדיני הנזיקין, שכשמם כן הם – עוסקים באחריות לנזק, בהערכת נזק ובמנגנוני פיצוי בעד נזק שנגרם. דיני נזיקין עוסקים בנזק. אך דיני לשון הרע אינם עוסקים בנזק, אלא בפוטנציאל נזק. כלומר, ניתן לתבוע נזקים ממוניים ושאינם ממוניים במסגרת תביעת דיבה, אך ניתן גם לפנות למנגנון החלופי של פיצוי ללא הוכחת נזק. הסיבות לכך קשורות בקושי הראייתי שבהוכחת הנזקים הנובעים מפגיעה בשם הטוב; לצד קביעת פקודת הנזיקין לפיה חזקה שבדין היא שפגיעה בשם הטוב גורמת נזק. חשוב לשים לב לכך ש"אין כפל מבצעים"; כלומר לא ניתן לתבוע גם פיצוי ללא הוכחת נזק וגם פיצוי שתלוי בהוכחת נזק. סכומי הפיצוי ללא הוכחת נזק שניתן לתבוע מכוח הוראות סעיפים 7א'(ב) ו-7א'(ג) צמודים למדד המחירים לצרכן, וכיום עומדים על כ-80,000 ₪ ו-160,000 ₪ בהתאמה. למידע נוסף בנושא הפיצויים על הוצאת דיבה קראו על – תביעת לשון הרע ללא הוכחת נזק.

כמו אלו, ישנן סוגיות נוספות, פרוצדורליות ומהותיות, שהופכות את דיני לשון הרע ואת תביעות הדיבה שמתנהלות מכוחן ל"עוף מוזר" וחריג בשדה המשפט האזרחי. למשל, התנהוגת הצדדים כגורם משמעותי בפסיקת סכום הפיצוי; משמעות מניעי המזיק; העלת טענות הגנה בידיעה שהן אינן אמת; טענות בנוגע לשמו הטוב של תובע, ועוד ועוד. לכן, עורכי הדין שתחום עיסוקם המרכזי בדיני לשון הרע ובתביעות דיבה זוכים לייתרון יחסי ברור בניהול הליכים כאמור.

ניתוח העילה המשפטית במסגרת פסק דין בתביעת דיבה:

לפי ההלכה הפסוקה, בית משפט שמנתח טענה לפרסום לשון הרע צריך לעשות כן בארבעה שלבים: (א) בשלב הראשון, לעסוק רק בפרשנות המילים שנטענות כלשון הרע, ולקבוע מה המשמעות שלהן בעיני אדם סביר. (ב) בשלב השני, לבחון האם המילים שנטען שפורסמו, אכן פורסמו; ובנוסף, לבחון האם משמעות המילים (זו שנקבעה בשלב הראשון) מכילה פוטנציאל פגיעה אובייקטיבי בשם הטוב. (ג) בשלב השלישי – אם התשובה לשתי השאלות בשלב השני היא "כן" – יש לבחון האם הנתבע הצליח להוכיח ולשכנע שההגנות שטען להן בכתב ההגנה, אכן מתקיימות. (ד) ובשלב הרביעי – בהנחה שנקבע כי אין הגנות – יש לדון בסכום הפיצוי. תהליך ההכרעה של בית המשפט מורכב משלושה שלבים.

השלב המורכב ביותר לבחינה הוא שלב בחינת ההגנות (אלא אם כן ישנן מחלוקות עובדתיות מורכבות סביב שאלת עצם הפצת הפרסומים). בדרך כלל, זה השלב שבו בית המשפט נדרש "להפשיל שרוולים", לבחון ולנתח ראיות, ולקבוע מה התרחש באמת. להרחבה בנושא קראו על – הוצאת דיבה

ההגנות לנתבעים בתביעות דיבה

שתי מערכות ההגנה המרכזיות לעניין זה, קבועות בסעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע (יחד עם החזקות החיוביות והשליליות לעניין תום-הלב, כקבוע בסעיף 16 לחוק).

הגנת אמת הפרסום: סעיף 14 מעניק הגנה לנתבע אם הוכיח שניים: (א) שתוכן הפרסום הוא אמת אובייקטיבית שניתן להוכיח בראיות קבילות (ולא "אמת לפי דעתי" או "אמת נכון למועד הפרסום" וכיוצ"ב). (ב) עניין ציבורי בעצם הפצת הפרסומים (כלומר, שהציבור מרוויח מחשיפה לפרסומים המשרתים מטרות חבריות/מוסריות/ציבוריות ראויות להגנה). זו הגנה שקל מאוד לטעון, וקשה מאוד להוכיח. ומי שמעלה טענת "אמת דיברתי" בצורה שגויה, עלול לסבך את עצמו בהחמרה בפסיקת פיצויים. למידע נוסף קראות על הגנת – אמת דיברתי.

קבוצת הגנות תום-הלב: כדי שהנתבע יהיה זכאי לאחת מהגנות תום הלב עליו להוכיח: (א) שהתקיימה אחת מהנסיבות ברשימה שמפרט סעיף 15 התקיים. (ב) שהפרסום נעשה בתום-לב. רשימת הנסיבות שמפורטת תחת סעיף 15 רחבה ומגוונת, כך שלרוב נסיבות הפצת הפרסומים ניתן למצוא מקום. אך העיקר הוא ביסוד תום-הלב, ובשילוב ובמערכת היחסים בין תוכן הפרסומים לבין העובדות שהתרחשו קודם להפצת הפרסומים.

בשלב האחרון, אם בית המשפט קבע שהפרסום קולע להגדר לשון הרע ושהנתבע לא זכאי לאחת ההגנות שבחוק, תיבחן שאלת גובה הפיצוי. זו שאלה מורכבת, שכבר כתבנו עליה רבות, ולא נמצה את הכתיבה ביחס אליה ברשימה קצרה זו. אך לעמדתנו לזהות עורכי-הדין המייצגים יכולה להיות השפעה מכרעת בנוגע לסוגיית הפיצויים בדיני לשון הרע.
מעבר לסעום הפיצוי, בית המשפט יכול להורות על הסרת פרסומים, איסור הפצה, החרמה, פרסום הודעת תיקון (במובחן מהתנצלות) ושלל סעדים נוספים.

לסיכום

ככה נראה הליך משפטי שבמרכזו תביעת דיבה. וזאת, על קצה המזלג ממש. יש לציין כי הליטיגציה בדיני לשון הרע הפכה לנפוצה בשנים האחרונות, וישנם עורכי דין רבים שמציגים עצמם כ"מומחים" בתביעות דיבה. מניסיוננו, לא כולם ראויים לתואר בו הם מתהדרים. וזאת, בעדינות. מיומנות אמיתית בניהול הליכים לפי חוק איסור לשון הרע, נקנית בעבודה קשה; וקשורה בהכרה מעמיקה של התפחות הדין משך למעלה מ-70 שנים.

אם נקלעת לסכסוך שמערב ענייני לשון הרע, או אם תביעת דיבה על הפרק, מומלץ לפנות למשרד עורכי דין שעיקר עיסוקו בניהול תביעות לפי חוק איסור לשון הרע. עורך דין שאינו בקיא בתחום, מעבר לזה שתרומתו ללקוחותיו בעניינים אלו מוטלת בספק, עלול לפגוע באינטרסים של לקוחותיו. וכשמדובר בסכסוכים כל כך רגישים, מומלץ להקדים תרופה למכה. למידע נוסף קראו על תפקידו של – עורך דין לשון הרע.