התיישנות בתביעת לשון הרע

מה בין לשון הרע לבין התיישנות? מתי מתחילה תקופת התיישנות בתביעת לשון הרע? והאם ישנם מקרים בהם למרות שמבחינה טכנית חלפה תקופת ההתיישנות תביעת לשון הרע היא עדיין אפשרות ריאלית?

לשון הרע מהי?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כך (בפשטות): כל ביטוי שעלול להשפיל את נושא הביטוי, לבזות אותו או לפגוע בעסקיו או במשלח ידו – לרבות על דרך ייחוס תכונות ומעשים שנתפסים כשליליים – קולע להגדרת "לשון הרע". חשוב להדגיש כי אין הכרח שהביטוי יפגע בפועל בנושא הביטוי, ודי בכך שמבחינה אובייקטיבית ביטוי כאמור עלול לפגוע.

מתי קמה זכות להגיש תביעה בגין פרסום לשון הרע?

לפי סעיף 7 לחוק, עילת התביעה מתגבשת כאשר מתקיימים שני יסודות מצטברים: (1) פורסם ביטוי, כפי שמוגדר "פרסום" בסעיף 2 לחוק; (2) תוכן הביטוי שפורסם קולע להגדרת לשון הרע.

ההגדרה ל"פרסום": סעיף 2 לחוק קובע כי "פרסום" הוא הפצת ביטוי באופן שבו הביטוי הגיע (או בנסיבות מסוימות "עשוי" להגיע) לאדם אחד נוסף חוץ מהאדם שנפגע מהפרסום. החוק מכיר בכל דרכי הפצת הפרסום שניתן להעלות על הדעת, ומבחין בעיקר בין פרסומים בכתב לבין פרסומים בעל-פה. כשמדובר בפרסום בעל-פה, התובע יידרש להוכיח כי הפרסום הגיע – בפועל – לאדם זולתו; וכשמדובר בפרסום בכתב, די לתובע להוכיח כי לפי הנסיבות פרסום שכזה עשוי להגיע לאדם נוסף.

לפני שנצלול לממשק בין דיני ההתיישנות לדיני לשון הרע, נסקור בקצרה: מה פירוש "התיישנות"?

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מסדיר את ראשית דיני ההתיישנות ברובד האזרחי (במובחן מהרובד הפלילי). ככלל, "התיישנות" היא פרק זמן מוגדר שלאחריו לא ניתן עוד להגיש תובענה למימוש זכות (אך אין בזה כדי לבטל את קיומה של הזכות). וכבר מהוראות סעיף 3 ניתן להבחין שהמחוקק ראה ב"התיישנות" מוסד דיוני ולא מהותי; שכן אם הוגשה תובענה ביחס לעילה שהתיישנה, והנתבע לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, לא תישמע הטענה להתיישנות.

ביחס לעילות תביעה שאינן קשורות במקרקעין (וכך גם ביחס ללשון הרע) תחול תקופת התיישנות בת 7 שנים. אך 7 שנים ממתי? והאם ישנם סייגים?
ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר באותו יום בו נולדה עילת התביעה; אך אם "נולדה" עילת התביעה והתובע – בעל הזכות – לא היה מודע לעובדות שמלמדות על הולדת התביעה (וגם לא יכול היה לדעת באורח סביר), תקופת ההתיישנות תחל רק ביום בו נודעו לבעל-הזכות העובדות כאמור.

ישנם סייגים רבים (ומעניינים) בדיני ההתיישנות; אך כדי למקד את הדיון בהתיישנות בתביעת לשון הרע, נעסוק רק בעוד סייג אחד: סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין קובע כי בנוגע לעוולות נמשכות (שמתרחשות בכל יום מחדש), תקופת ההתיישנות תחל רק ביום שבו נפסק המעשה או המחדל המתמשכים. ולזה, ישנה משמעות אדירה.

התיישנות לשון הרע; מתי תביעת לשון הרע – על פרסום שעדיין זמין ברשת – מתיישנת?

שאלת השאלות היא האם פרסום שמופץ ברשת קולע להגדרת "עוולה נמשכת"? אם התשובה בחיוב, המשמעות ברורה בהתאם לסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין: כל עוד הפרסום לא הוסר מן הרשת, תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לשון הרע אפילו לא מתחילה. אך אם התשובה בחיוב, המשמעות היא שיכול להתרחש מצב – לטעמנו אבסורד לגמרי – שישנו פרסום פוגעני שעדיין חי ברשת, אך הנפגע לא יכול להגיש תביעה בשל ההתיישנות בתביעת לשון הרע.

הערכאות הגבוהות טרם הכריעו בשאלה החשובה הנ"ל. אך בפסק-הדין בעניין סביר (רע"א 4673/15 בר נוי נ' סביר) בית-המשפט העליון ציין – "מבלי לקבוע מסמרות" -כי אכן ישנן שתי גישות מתחרות:

האחת, כי "ביצוע העוולה הושלם במועד שבו לשון הרע פורסמה לראשונה במנוע החיפוש, וכי העובדה שהפרסום נצפה מאז בכל פעם שמבצעים חיפוש בגוגל, אינו בגדר פרסום חדש, אלא עיון נוסף בפרסום קיים";

השנייה, כי "כל חיפוש בגוגל 'יוצר' מחדש את הפרסום".

משום שבעת הנוכחית אין לשאלה זו תשובה בפסיקת בית-המשפט העליון, ניתן לשאוב השראה מפסיקת הערכאות הנמוכות. למשל, פסק-הדין בעניין עמוס (ת"א 1153-01-09 עמוס נ' שירותי בריאות כללית בע"מ). שם, בית-משפט השלום בהרצליה קבע כך: "אני סבורה, כי אין להחיל את מניין ימי ההתיישנות מיום הפרסום הראשון באינטרנט, אלא לטעמי בכל יום עוולה זו מתחדשת, ומניין תקופת ההתיישנות הוא מיום הסרת הכתבה באתר".

חשוב לציין כי גם גישה זו – הרואה בפרסום ככזה שלא החל להתיישן עד יום הסרתו – אינה חפה מקשיים. הרי ישנה בעייתיות מסוימת – למשל – בכך שבשנת 2030, יקום אדם שפורסם בגנותו ביטוי באתר פלוני בשנת 2000; בעייתיות מבחינה ראייתית ומבחינת תום-לב דיוני. אך לטעמנו, גישה זו עדיפה בהרבה; וממילא, כללים אחרים בדין מתמרצים נפגעים מהוצאת דיבה (לשון הרע) להגיש תביעה בהקדם האפשרי (למשל פסיקה שעוסקת בשיהוי כיסוד להפחתת סכום הפיצויים).

הממשק בין דיני לשון הרע לדיני ההתיישנות – התיישנות בתביעת לשון הרע – הוא עוד אחד מן הממשקים שעורך דין לשון הרע חייב להכיר; בין כעורך דין שמייצג תובעים, ובין כעורך דין שמייצג נתבעים.

הרי תביעת לשון הרע שתידחה בזיקה לטענת התיישנות, תותיר את התובע מאוכזב (וגם בחסרון כיס משמעותי); ותביעת לשון הרע שהתיישנה – ולא נדחתה רק בגלל שהטענה לא נטענה כראוי – עלולה לפגוע בנתבע ולהטיל עליו חיובים שבפירוש הוא לא נדרש לשאת בהם.

עורך דין הוצאת דיבה או לשון הרע מנוסה, כזה שניהל כבר מאות סכסוכי לשון הרע באין-ספור וריאציות, יכיר גם את דיני ההתיישנות וידע להשיב על כל שאלה שקשורה בהתיישנות לשון הרע.

עורך דין בן קרפל: ״אני רואה בדיני לשון הרע תחום שדרכו המשפט מתפתח ועוקב אחר הטכנולוגיה. ייצוג תובעים ונתבעים בלשון הרע והגנת הפרטיות בעידן המודרני – עידן האינטרנט והרשתות החברתיות – מייצר אתגרים יום-יומיים; עבורי זו שליחות".

עורך-הדין בן קרפל, הוא יו"ר ועדת לשון הרע במחוז חיפה וחבר ועדת לשון הרע הארצית בלשכת עורכי-הדין. וכמו כן ערך את המחקר האמפירי המקיף והמשמעותי ביותר ביחס לגידול בשיעורי הפיצוי הנפסקים בעת האחרונה בכלל הערכאות השיפוטיות.

המשרד נמנה על-פי הדירוגים היוקרתיים – DUNS 100 ו – BDI כאחד המשרדים המובילים בישראל בתחום לשון הרע.

ליצירת קשר חייג – 072-2221780

    פנייה לייעוץ אישי





    אין באמור לעיל ובאתר הוצאת דיבה משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי או תחליף לכך; כמו כן התוכן באתר הוצאת דיבה לא מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, ויש לקחת בחשבון שמידע משפטי מטבעו מתיישן. כל המסתמך על המידע באתר הוצאת דיבה עושה זאת באחריותו המלאה ועל דעת עצמו בלבד!

    פנייה לייעוץ אישי

      שם ושם משפחה *

      מספר טלפון *

      נושא הפנייה




      פרטי יצירת קשר:

      רחוב האשל 5.

      טלפון: 072-2221780


      לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני:
      072-2221780


      מידע חשוב נוסף