לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני:
072-2221780

הגנה מפני תביעת לשון הרע – טענות הגנה מפני תביעה

הרבה נכתב על אודות תביעות לשון הרע; היכולת להגיש תובענה בדרישה לפיצויים ללא הוכחת נזק, עד סך כ-140,000 ₪ בעבור כל פרסום לשון הרע. אך תביעה אינה סוף-פסוק; היא רק ההתחלה, ובוודאי שלא כל תביעה מתקבלת. אז כיצד ניתן – ונכון – להתגונן מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע או הוצאת דיבה? הנה:

חוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות חשובות במערך החיים הדמוקרטי; הזכות לחופש ביטוי אל מול הזכות לשם טוב. מעמד שתי הזכויות – כנקודת מוצא – שווה; שתיהן נגזרות מן הזכות לכבוד האדם, ושתיהן זכויות חוקתיות שאינן כתובות במילים מפורשות בחוקי-היסוד, אך יש להן ביטוי היסטורי ברור בפסיקת בית-המשפט העליון.
כדי להבין את חוק איסור לשון הרע לעומק, יש לשאול: היכן נמצא האיזון בין שתי הזכויות החשובות הללו? היכן הוא מקבל ביטוי? והתשובה – כמובן – מורכבת:

הביטוי בחקיקה לזכות לשם טוב ברור לגמרי: מי שפורסם בגנותו ביטוי משמיץ שעלול לפגוע בו, זכאי להגיש תביעה בדרישה לפיצויים בסכומים משמעותיים גם מבלי להוכיח שנגרמו לו נזקים משמעותיים. זה בהחלט ביטוי ראוי שמגן – באופן כללי – על הזכות לשם טוב.

מקומה של הזכות לחופש ביטוי בחוק איסור לשון הרע, מסווה מעט; הוא לא מופיע בסעיפים 1-2 לחוק – ובפשטות הוכחת עילת התביעה לפי סעיף 7 – הוא מצוי בסעיפים 13-15 לחוק; ולמעשה, גם בסעיף 16. שם בדיוק חבוי האיזון המדובר.

סעיפים 13-15 קובעים שורה ארוכה של סייגים לאחריות (בשפת היום-יום "הגנות מוחלטות") והגנות מפני תביעת לשון הרע (שאינן מוחלטות). סעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע מתארים סיטואציות שבמסגרתן המחוקק העדיף – מלכתחילה – את הזכות לחופש ביטוי על-פני הזכות לשם טוב; באותן סיטואציות, אמר המחוקק (בפרפראזה): נכון, מדובר בפרסום לשון הרע שיכול לפגוע; אין ספק. עם זאת, בשל חשיבות הזכות לחופש ביטוי, הגם שמדובר בלשון הרע, אין לחייב את המתבטא בפיצוי. וזה, על רגל אחת, מקומו של חופש הביטוי בחוק איסור לשון הרע. נרחיב קצת מעבר:

הגנה מפני תביעת לשון הרע – הגנות מוחלטות:

סעיף 13 על תתי-סעיפיו; סייגים להטלת האחריות (הגנות מוחלטות): סעיף 13 על תתי-סעיפיו, קובע סייגים לאחריות. אלו הן סיטואציות בהן בכלל לא משנה מה המתבטא אמר, דבריו לא יכולים לשמש עילה לתביעת לשון הרע. 

הסיטואציה המוכרת ביותר קבועה בסעיף 13(5) המסייג את האחריות בנוגע להתבטאויות במסגרת דיון משפטי. בסיטואציה כזו, גם אם נאמרו או נכתבו דברים נוראיים – וגם אם הדברים שקריים ונכתבו בזדון – לא ניתן להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. כלומר, ניתן; אך אם מן העבר השני תישמע טענה קוהרנטית בנוגע לסייג לאחריות, התביעה חייבת להיות מסולקת על הסף.

תחת סעיף 13 מנויות סיטואציות נוספות דוגמת התבטאות מכוח הוראה או הרשאה של רשות מוסמכת [13(9) לחוק] או דיווח נכון והוגן על דיונים משפטיים. אך מרבית הסיטואציות שבסעיף 13 עוסקות בפעילות הרשויות ופחות ומהלך חייהם של אנשים פרטיים.

הגנת אמת דיברתי או הגנת אמת בפרסום:

סעיף 14, אמת דיברתי; הגנה רחבה, אך העלאתה סתם כך תסכן את הטוען ותפגע בו:

הגנת סעיף 14 מוכרת כ"הגנת אמת דיברתי"; לפי לשון החוק, מדובר בהגנת "אמת הפרסום". הגנה זו היא ככל הנראה החשובה והמשמעותית ביותר לחופש הביטוי, אך באותה הנשימה היא גם המסוכנת ביותר בעבור נתבע שמבקש להיאחז בה.

נתבע הטוען להגנתו "אמת הפרסום" (אמת דיברתי) נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: (1) מבחינה משפטית, הביטוי הפוגעני משרת עניין ציבורי, קרי מטרות חברתיות-ערכיות-מוסריות שראויות להגנה; (2) מבחינה עובדתית, תוכן הביטוי הפוגעני הוא אמת אובייקטיבית.

חשוב להתעכב על שאלת ה"אמת": בית-המשפט העליון דן ודש בשאלת "אמת" מהי, לעניין הגנת "אמת הפרסום" משך שנים; עשורים. בסופו של דבר בית-המשפט העליון קבע כי "אמת" יש רק אחת; אין "אמת לפי דעתי" ואין גם "אמת לשעתה" (שהייתה נכונה ואיננה עוד) ישנה רק אמת אובייקטיבית שניתן להוכיח באמצעות ראיות קבילות בבית-המשפט.

לפיכך, נתבע המבקש לזכות בהגנת אמת דיברתי, נוטל על עצמו נטל כבד; הוא נדרש להוכיח – בכמות ראיות שתהלום את חומרת דבריו – כי דבריו הם אמת. וכך למשל, נתבע שפרסם שפלוני אנס – במובן בעילה שלא בהסכמה – נדרש לפתע להוכיח באותות ובמופתים עובדות שמתרחשות בחדרי-חדרים, שגם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה מתקשות להוכיח. משימה מורכבת.

המורכבות מתחדדת והופכת "מסוכנת" כאשר מתוודעים לכלל הבא: כאשר נתבע טען לתחולת הגנת אמת דיברתי, והתברר שטענתו היא שקר ששעון על-לא כלום, יש להחמיר עמו בפסיקת הפיצויים. לכן, אמנם מדובר בהגנה רחבה שיכולה להגן על ביטויים נוראיים ואיומים, אך יש לנהוג בה בחרדת-קודש, ולא לפלוט אותה על הדף סתם כך כי אפשר.

הגנת תום הלב לפי סעיף 15

הגנות תום-הלב; סיטואציות ספציפיות לצד תנאים מורכבים:
כדי לזכות בהגנת תום-לב מכוח סעיף 15, יש צורך להוכיח שני עניינים מהותיים: (1) הנתבע התבטא בתום-לב; (2) ההתבטאות קולעת לאחת מן הנסיבות שקבועות בסעיף 15 על תתי-סעיפיו. נתחיל דווקא בחלק השני:
תחת סעיף 15 מפורטות 12 קבוצות מקרים בהן ההתבטאות הפוגענית ראויה – עקרונית – להגנה. ניתן למצוא שם (בתמצית): התבטאות בנסיבות בהן הפוגע לא ידע שמדבריו משתמעת פגיעה בשם הטוב; התבטאות בנסיבות של חובה חוקית, מוסרית או חברתית; התבטאות בנסיבות של הגנה על אינטרס אישי וכשר;

התבטאות במסגרת הבעת דעה על התנהגותה של דמות ציבורית או בעניין שיש לציבור עניין בו; ביקורת ספרותית או אמנותית; התבטאות בנסיבות של הגשת תלונה לרשות מוסמכת; התבטאות שנועדה להכחיש או לגנות לשון הרע שפורסמה קודם לכן; ואפילו התבטאות בנסיבות בהן כל "הפרסום" היה מסירת ידיעה לאמצעי תקשורת, כדי שזה יבחן אם העניין ראוי לפרסום.

אך כאמור, לא מספיק להוכיח שההתבטאות נאמרה באחת מן הנסיבות הללו, אלא הנתבע נדרש להוכיח כי הוא התבטא בתום-לב. למונח "תום-לב" ישנן לא מעט משמעויות; ואלו משתנות בהתאם לדין הספציפי הרלוונטי למחלוקת, כמו גם ביחס לטיב ההגנה הנטענת. כך שאין "תום-לב" לעניין דיני החוזים, כ"תום-לב" לעניין דיני לשון הרע; וגם אין "תום-לב" לעניין סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, כ"תום-לב" לעניין סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

אין דרך לתמצת את ההלכות בנוגע לתום-הלב הנדרש לצורך סעיף 15, אולם ניתן לפנות להוראות סעיף 16 לחוק כדי להבין שישנן נקודות מוצא; "חזקות" הקבועות בדין. כך, לפי סעיף 16(א), נתבע שהתבטא באחת מן הנסיבות הקבועות תחת סעיף 15 והתבטאותו לא יצאה את גבולות הסביר (גם על "גבולות הסביר" ניתן לכתוב 10 מאמרים שלמים כמובן), נקודת המוצא מחייבת לראות בו מתבטא בתום-לב. אולם, לפי סעיף 16(ב), נתבע שלא האמין בדבריו ולא בחן את אמיתותם או התבטא בצורה שמלמדת כי כוונתו לפגוע מעל לסביר בעבור הערכים המשתקפים מסעיף 15, יוחזק כמתבטא בחוסר תום-לב.

אם כן, אלו הן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, על קצה המזלג ממש. מעבר לזה, הפסיקה קבעה כי ניתן "לשאוב" אל העוולה הפרטיקולרית לפי חוק איסור לשון הרע, את ההגנות הקבועות בפקודת הנזיקין (למשל, קנטור, אשם תורם, וזוטי-דברים) וממילא ישנן דרכים ספציפיות – יצירתיות במיוחד – כדי להתמודד כמעט עם כל טענה.

החשוב הוא להבין: נכון. ניתן לתבוע פיצוי עד סך 140,000 ₪ בעבור כל פרסום לשון הרע; גם מבלי החובה להוכיח את שיעור הנזק. כל זאת, כדי להגן על הזכות לשם טוב. אך מן העבר השני, ניתן גם להפסיד בתביעה שהוגשה כך; שכן לחופש הביטוי ישנה חשיבות של ממש במארג האיזונים הקבוע בחוק איסור לשון הרע. כאמור, ישנן סיטואציות (רבות) בהן המחוקק קבע – בחוק, בצורה מפורשת ולא ברמזים – כי התבטאות פוגענית היא מהלך מוצדק ורצוי; גם אם מדובר בפרסום משפיל ופוגע מאוד.

לכן, התמודדות עם תביעת לשון הרע היא אמנם עניין מורכב שחייב להיעשות על-ידי עורכי-דין מיומנים שזה עיסוקם היום-יומי, אך ניתן לנצח בתביעת לשון הרע גם כנתבע; לא מדובר במשימה פשוטה, אך היא אפשרית בהחלט. רק צריך לדעת כיצד.

עורך דין בן קרפל: ״אני רואה בדיני לשון הרע תחום שדרכו המשפט מתפתח ועוקב אחר הטכנולוגיה. ייצוג תובעים ונתבעים בלשון הרע והגנת הפרטיות בעידן המודרני – עידן האינטרנט והרשתות החברתיות – מייצר אתגרים יום-יומיים; עבורי זו שליחות".

עורך-הדין בן קרפל, הוא יו"ר ועדת לשון הרע במחוז חיפה וחבר ועדת לשון הרע הארצית בלשכת עורכי-הדין. וכמו כן ערך את המחקר האמפירי המקיף והמשמעותי ביותר ביחס לגידול בשיעורי הפיצוי הנפסקים בעת האחרונה בכלל הערכאות השיפוטיות.

המשרד נמנה על-פי הדירוגים היוקרתיים – DUNS 100 ו – BDI כאחד המשרדים המובילים בישראל בתחום לשון הרע.

ליצירת קשר חייג – 072-2221780

    פנייה לייעוץ אישי





    אין באמור לעיל ובאתר הוצאת דיבה משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי או תחליף לכך; כמו כן התוכן באתר הוצאת דיבה לא מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, ויש לקחת בחשבון שמידע משפטי מטבעו מתיישן. כל המסתמך על המידע באתר הוצאת דיבה עושה זאת באחריותו המלאה ועל דעת עצמו בלבד!

    פנייה לייעוץ אישי

      שם ושם משפחה *

      מספר טלפון *

      נושא הפנייה




      פרטי יצירת קשר:

      רחוב האשל 5.

      טלפון: 072-2221780


      לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני:
      072-2221780


      מידע חשוב נוסף